<h1>ספר הבתים הלכ' תפילה שער שלישי ס"ו</h1>
<h2>דף כז:</h2>
תפלת ערבית תקנו חכמים כנגד איברי תמיד של בין הערבים שמתעכלין והולכין כל הלילה וזמנה משתשקע החמה עד שיעלה עמוד השחר. תפלת ערבית רשות. כתב הריא"ף בד"א שלא התפלל אותה כלל, אבל אם התפלל תפלת ערבית כבר קבלה עליו חובה. ואם טעה חוזר לראש. וכבר נהגו העולם לקבעה חובה ע"כ. ואע"פ שהיא רשות וזמנה כל הלילה, צריך לדקדק בזמנה ולהתפלל אותה עד חצות כדי שלא יאנס בשינה ויבטל מן התפלה, כמו שבארנו בשערי ק"ש. כתב הר"ם ויש לו להתפלל תפלת ערבית של ליל שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה. וכן מתפלל תפלת ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה ובלבד שיקרא ק"ש בעונתה אחר צאת הכוכבים ע"כ. מלשון הר"ם לא נתברר התחלת הזמן, ומן ההלכה נראה מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה. כתב רבינו האיי מה שאמרו מתפלל אדם של שבת בערב שבת, כל שכן בימות החול, אלא שהשמיענו שאפי' מחול לקודש ומקודש לחול מקדימין. והראב"ד כתב שאין עושין כן לכתחלה אלא מפני הדחק. וכן כתב הרב בעל התוספות. כתב רבינו האיי מי שהתפלל תפלת המנחה מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה, כיון שקבע הזמן לתפלת המנחה אין לו להתפלל תפלת ערבית עד שתשקע החמה, שאין ראוי [זמן אחד] לשתי תפלות של יום ושל לילה, ודבר של טעם הוא.
